איפה תרצו להיות כשתסיימו את חייכם?

זו לא (רק) שאלה פילוסופית. זו שאלה מעשית מאד. אני שואל את השאלה הזו את כל מי שאני מכין עבורו ייפוי כח מתמשך, ומציע לתת הנחיות גם בעניין הזה.

אחרי ההפתעה, באה מבוכה. רבים מודים בביישנות שהיו מעדיפים להיות בבית, מוקפים בבני המשפחה, ולא בבית חולים או במוסד. ומיד מהססים. מה אם לא יתאים לבני המשפחה? לא נעים להכביד…
יש לי הרבה כבוד לרצונם של מבוגרים לא להכביד על הקרובים להם. אבל – האם באמת הייתם רוצים לסיים את חייכם בבית חולים כי… לא נעים? ומה עם רצונם של אוהביכם ללוות אתכם עד הסוף בצורה המכובדת ביותר? ולהגשים את רצונכם?

אני עצמי זכיתי ללוות כך את אמי, וזה היה אחד הדברים המרגשים והמשמעותיים בחיי.

לכל אחד יש את ההעדפות שלו; וברור שבטיפול בבן משפחה מבוגר או חולה יש שורה ארוכה של אילוצים – מקום, צוות שיכול לטפל, ועוד. אבל המערכת לומדת יותר ויותר לכבד את רצון המטופל והמשפחה, וסל הבריאות מאפשר כיום לקבל, ללא תשלום, שירות "הוספיס בית" ובו ליווי של רופאים ואנשי צוות רגישים ונפלאים.

למעשה, הדבר החשוב ביותר הוא לפתוח במשפחה את השיחה. ולא רק בעניין המוות: האם אנו רוצים החייאה? והנשמה מלאכותית? ייפוי הכח המתמשך הוא הזדמנות נפלאה לוודא שכשקרובינו יצטרכו לטפל בנו, הם ידעו מה היינו רוצים, ולא יצטרכו לנחש, רק כי לנו לא היה נעים לבקש.

זה חשוב עבור המשפחה לא פחות משזה חשוב עבור המטופל. מניסיון.